על מה אנחנו צריכים לבקש סליחה ביום כיפור הזה?
אתמול בערב ישבתי לדרינק מול הים עם חברה טובה.
היא אחת הנשים המוכשרות, המבריקות והמחוננות שאני מכירה. בעלת עסק מצליח, יצירתית, אינטואיציות חדות, תותחית אמיתית.
לפני שלושה חודשים היא פירקה שותפות עסקית. שותפות שעל הנייר נראתה כמו הדבר שיטיס את העסק קדימה, ובפועל התגלתה כבור שחור ששאב ממנה אנרגיות, שקט נפשי ומשאבים, ובעיקר גבה ממנה מחיר רגשי כבד מאוד.
כבר שלושה חודשים שהיא בתוך לופ של הלקאה עצמית.
היא מסתכלת על הגלים, לוגמת מהוויסקי ומפרקת לגורמים כל רגע בשנה האחרונה:
"איך לא ראיתי את זה קודם?"
"למה לא עצרתי בפרויקט המשותף הראשון?"
"הרי הבטן שלי אותתה לי כבר בחודש השני, למה שתקתי ולא אמרתי מה אני מרגישה בזמן אמת?!"
הקשבתי לה. אוף, כל כך הבנתי אותה.
הבנתי אותה קודם כל כאישה שמכירה היטב את הכאב הזה. עלו לי כל הרגעים מהדרך שלי, החלטות שקיבלתי, אנשים שהכנסתי לחיים שלי מתוך כוונה טהורה, נזכרתי בפעמים האלה שבהן גם אני ישבתי מול הים שלי, שואלת את עצמי: איך לעזאזל לא ראית את זה קודם? איך נתת לזה לקרות?
אני פוגשת את זה שוב ושוב בחדרי חדרים בשיחות עסקיות שגולשות לעולם הרגש.
בעלי עסקים מבריקים, חדים, אנשים שמנהלים פרויקטים של מיליונים או מנווטים עשרות עובדים, ובסוף היום, כשהדלת נסגרת, יושבים מול עצמם ומנהלים בית משפט פנימי אכזרי וחסר רחמים.
יש משהו מכמיר לב באופן שבו אנשים שופטים את עצמם. אנחנו מודדים החלטה של אתמול בעיניים מפוכחות של היום, וכועסים על עצמנו שלא ידענו לחזות את העתיד. האמנו בטוב.
הסתכלתי לה בעיניים, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה: תנשמי. תניחי לזה. כמה אנרגיה, כמה כאב לב, וכמה אשמה.
היא, כמוני, אחת שמחזיקה את החיים, את העסק, את המשפחה, את הבית, את חשבון הבנק..
אנחנו רגילות להיות אלה שמפצחות כל אתגר ומאלתרות פתרון מכל משבר.
אז כשמשהו מתרסק, אנחנו מסרבות להאמין שזה קרה לנו.
אנחנו משוכנעות שאם רק היינו חדות יותר, פחות נחמדות או אולי קוראות אחרת את המפה – היינו מונעות את ההתנגשות.
זה ממששש מבאס כשדברים לא הולכים כמו שרצינו. זה כואב ומאכזב. זה לא באמת אמור להפתיע אותנו, כי אלו החיים.
הרי באותה מידה שהחיים מביאים איתם כאפות לא מתוכננות, הם גם מלאים בהפתעות טובות ומרגשות.
בסוף, בחיבורים בין אנשים יש (לרוב) רצון טוב וניסיון אמיתי, גם במחיר של פשרות.
בהתבוססות בתסכול ובהאשמה אנחנו מבלבלים בין תמימות לבין כוונה טובה.
הלוואי ונבין באמת שהכשלון, הטעויות, הנפילות הן באמת חלק מהסיפור של לחיות.
ריי דליו, כתב באחד מספרי הניהול החשובים בעולם, נוסחה פשוטה:
כאב ועוד התבוננות שווים התקדמות.
(שימו לב למה שאין במשוואה הזו: אין בה הלקאה עצמית).
אם ניקח את הכאב של קשר שהסתיים, של חיבור עסקי שנכשל או של החלטה שהתבררה כטעות, ונשקע רק
ב"איך הייתי כזאת תמימה" או "איך לא ראיתי", נשארנו תקועים בדיוק באותו המקום. או תכלס, עמוק יותר בתוך הבור.
אבל אם ניקח את אותו הכאב בדיוק, ננשום עמוק ונתבונן בו באומץ:
איזה גבול אישי הייתי צריכה להציב ולא העזתי?
איפה לא שמרתי עליי, ואיפה התעלמתי מקול פנימי רק כדי לא לאכזב או לפרק?
ברגע הזה, שכר הלימוד הכי כואב ששילמת מפסיק להיות צלקת של אשמה, והופך למצפן הפנימי הכי מדויק קדימה.
הסליחה שבין אדם לעצמו
לקראת יום כיפור, כולנו רגילים לבקש סליחה מאחרים. מנקים שולחן, מיישרים הדורים, שולחים הודעות.
וזו הסליחה שאנחנו חייבים לעצמנו:
לסלוח לעצמנו על מה שלא יכולנו לדעת אז.
להפסיק להשתיק את תחושות הבטן שלנו.
לשחרר את הפחד מלהיפתח מחדש.
חיבקתי אותה חזק כשהשמש שקעה, הרוח נרגעה ושמעתי את הגלים לוחשים לי.
הקשר הזה אולי לא לקח אותך לאן שחלמת.
אבל העובדה שחתכת אותו, שקמת מתוך מה שהתקלקל, ושאת יושבת כאן היום עם עסק מצליח שלך,
היא ההוכחה הכי גדולה לעוצמה שלך.
את לא צריכה לכאוב את זה שניסית והאמנת. את צריכה להודות לעצמך על האומץ לעצור.
אמן שהשנה הקרובה תהיה יפה ושונה, שנלמד להחליף את רגשות האשמה בחמלה ונועם.
יום כיפור הוא זמן של חסד, לשחרר את האשמה לגלים, לנשום עמוק, לפתוח דף דף חדש ונקי מול הבן אדם שהכי מגיע לו שנסלח לו השנה: אנחנו.
גמר חתימה טובה.
תגובות